החלטה בתיק בג"ץ 5747/03

השופטת ד' ביניש:

           בעתירה זו מתבקש בית-המשפט להוציא צו על-תנאי המורה למשיבים ליתן טעם מדוע לא תבוטל החלטת בית-הדין הרבני האזורי מיום 29.1.03 לפיה הוא המוסמך לדון בחלוקת הרכוש בין בני-הזוג, ומדוע לא ייקבע כי בית-הדין אינו מוסמך לדון בענייני הרכוש של בני-הזוג בכלל, ובנכסים שלא נכרכו בפניו (לרבות זכויות הפנסיה של המשיבה 1) בפרט. 

עיקרי העובדות

1.        העותר והמשיבה 1 (להלן: המשיבה) נישאו זה לזו כדת משה וישראל בשנת 1972. לבני-הזוג שתי בנות משותפות, שהן כיום בגירות. במשך חיי הנישואין צברו בני-הזוג זכויות ונכסים שונים. חלק מהרכוש נרשם על-שם שניהם בחלקים שווים (דירת מגורים, שלוש דירות להשקעה המושכרות לאחרים, מניות, חסכונות וחשבון בנק משותף). החלק הנותר של הרכוש נרשם על-שם אחד מבני-הזוג בלבד. (על-שם העותר רשומים, בין היתר, מספר קופות-גמל, תוכניות חסכון וכן רכב מסוג סוזוקי בלאנו; על-שם המשיבה רשומים, בין היתר, קרן פנסיה, מספר קרנות השתלמות, קופת-גמל, ביטוח חיים ומנהלים וכן רכב מסוג פיאט פונטו). בין הצדדים קיימת מחלוקת בשאלת הבעלות בנכסים האמורים: העותר טוען כי מכלול הרכוש - לרבות הנכסים הרשומים על-שם המשיבה, ובמיוחד זכויות הפנסיה שלה - נרכשו במאמץ משותף, ולפיכך הוא זכאי למחציתם; מנגד, טוענת המשיבה כי הזכויות והנכסים שנצברו מאז שנת 1991 - המועד בו לטענתה חדל העותר מלעבוד - אינם פרי מאמץ משותף אלא רכישתם מומנה מכספיה או מכספי הוריה, ולפיכך היא זכאית לבעלות בלעדית בהם.

           בפברואר 1999 עזב העותר את דירת המגורים המשותפת, ומאז חיים בני-הזוג בנפרד. כיום, מתגורר העותר עם אישה אחרת עימה ניהל מערכת יחסים ממושכת, וממנה נולדה לו בת. על רקע זה, הגישה המשיבה ביום 4.6.02 תביעת גירושין לבית-הדין הרבני האזורי בתל-אביב-יפו, וכרכה בה את חלוקת הרכוש בין בני-הזוג. ביום 3.7.02 - כחודש לאחר שהמשיבה הגישה תביעתה לגירושין בבית-הדין הרבני - הגיש העותר לבית-המשפט לענייני משפחה תביעה כספית ותביעה לפסק-דין הצהרתי ולחלוקת רכוש. בתגובה, הגישה המשיבה לבית-המשפט לענייני משפחה בקשה לדחיית תביעתו של העותר על הסף, בטענה כי בית-הדין הרבני הוא המוסמך לדון בחלוקת הרכוש בין בני-הזוג.

2.        נוכח טענת העותר כנגד סמכותו של בית-הדין הרבני לדון בענייני הרכוש, הורה בית-הדין לצדדים להגיש סיכומים בכתב בשאלה זו. ביום 29.1.03 פסק בית-הדין הרבני האזורי (הדיינים קולר, אלמליח ושחור) כי בסמכותו לדון בחלוקת הרכוש בין בני-הזוג. בהחלטה ארוכה ומפורטת, התייחס בית-הדין הרבני האזורי למכלול טענותיו של העותר כנגד סמכותו, ודחה אותן אחת לאחת. נוכח חשיבות הדברים, נעמוד בהרחבה על טעמיו של בית-הדין הרבני האזורי להחלטתו האמורה.

             ראשית, פסק בית-הדין הרבני כי תביעת הגירושין שהגישה בפניו המשיבה כנה, בהיותה מושתתת על העובדה כי העותר חי עם אישה אחרת ממנה נולדה לו בת. יצוין כי בדיון הראשון שהתקיים בפני בית-הדין הרבני ביום 17.7.02 (הדיינים שיינפלד, אבוזגלו וריגר), ציינה המשיבה כי היא מעוניינת להתגרש, אולם הוסיפה וביקשה כי סידור הגט יידחה עד להכרעה במכלול העניינים הרכושיים בין בני-הזוג. בהחלטתו, קבע בית-הדין הרבני האזורי כי אין בדבריה האמורים של המשיבה כדי לשלול את כנות תביעתה לגירושין. הטעמים לעמדה זו, הובאו בזו הלשון:

"...בעת פירוק הנישואין בין הצדדים, מוטלת על בית הדין החובה להביא לכך, שכל העניינים אשר תלויים ביניהם במחלוקת יוכרעו עוד בטרם מתן הגט. מטרתו של הגט היא 'לכרות' את הקשר שבין האיש לאשה, באופן שהם לא יהיו קשורים זה בזה בשום דבר וענין. אמנם, יתכנו עניינים שאינם ניתנים להסדר סופי ומוחלט בטרם הגט. אלו הם כל העניינים הקשורים בילדים המשותפים של בני הזוג, כגון החזקת הילדים, ביקוריהם, חינוכם ומזונותיהם. אך גם בקשר לאלו יש להגיע להסדרים קודם הגט. ייתכנו מצבים של עיגון, בין כלפי האשה ובין כלפי האיש, שבהם יהיה בית הדין בדעה, שניתן לסטות מן הכלל האמור לעיל, ולהותיר את ההכרעה בענייני רכוש שונים, לאחר ביצוע הגט. אך, זהו בבחינת היוצא מן הכלל.

...

בפוסקים האחרונים הובאו שני טעמים להלכה זו:

א. כדי שלא יאמר הבעל לאחר נתינת הגט, אילו הייתי יודע שכך וכך תתבעני, או שכך וכך יפסוק לה בית הדין, מעולם לא הייתי מסכים לגרש. ונמצא חסר בדין כריתות והגט בטל, או ספק בטל, או שיהיה לכל הפחות לעז על כשרותו של הגט.

ב. כדי שלא יצטרכו לבא ולדון בפני ב"ד לאחר שנתגרשו, ויבואו לידי איסור.

...

מעבר לאמור לעיל, ייתכנו מצבים שזכויות ממוניות קונקרטיות, תושפענה מעצם המצב העובדתי - אם בני הזוג נשואים או גרושים - השורר בין הצדדים בעת ההכרעה לגבי אותן זכויות...

הדרך הנכונה והעדיפה היא, איפוא, לפסוק בכל ענייני הרכוש שבין הצדדים, עוד בטרם הגירושין".

(עמ' 3-4 להחלטת בית-הדין הרבני האזורי)

           בהמשך לדברים אלה, הדגיש בית-הדין הרבני כי בסיכומיה בפניו, ציינה המשיבה כי "...מלוא שיקול-הדעת לפסיקה בנושא הרכוש נתון בידו (של בית-הדין) ואשר יחליט תקבל האשה בהכנעה". לגישת בית-הדין הרבני, מאחר ואין סיבה לפקפק בכנות ההצהרה האמורה, ונוכח מכלול הטעמים שהובאו לעיל, הרי אין בבקשת המשיבה כי ענייני הרכוש בין בני-הזוג יוכרעו בטרם ביצוע הגירושין, כדי לפגוע בכנות תביעתה להתגרש.

           שנית, בפני בית-הדין הרבני טען העותר כי כריכת הרכוש לא נעשתה בכנות וכדין, שכן בכתב-התביעה לא אזכרה המשיבה את הנכסים הרשומים על-שמה, ולא ביקשה לגביהם סעד. הוא הוסיף וטען כי מאחר והנכסים הרשומים על-שם המשיבה לא נכרכו במפורש בתביעת הגירושין, אין מניעה לתבוע סעד בגינם בבית-המשפט לענייני משפחה. בית-הדין הרבני דחה את טענתו האמורה של העותר, בקובעו כי מנוסח כתב-התביעה שהגישה המשיבה, משתמעת בקשה לסעד הצהרתי לפיו הרכוש הרשום על-שמה, שלה הוא. עוד קבע בית-הדין הרבני כי:

"אם נותר למאן-דהוא ספק בעניין זה, באה ב"כ האשה והצהירה במפורש, שהיא מבקשת שבית הדין ידון גם באותם עניני רכוש, אשר לטענת הבעל לא פורטו בכתב תביעתה...